חינוך ל"התנגדות" – המשימה החינוכית הדחופה ביותר היום היא ללמד אותןם להקשות עלינו!

בעולם של הפלייה וגזענות בשנת 1955 רוזה פארקס סירבה לפנות את כסאה לאדם לבן כפי שחוקי ההפרדה דרשו.
סירובה ומעצרה התחילו את חרם האוטובוסים של מונטגומרי והמאבק בחוקי ההפרדה שבעקבותיו בוטלו.
סיפורה של רוזה פארקס התפרסם בעולם כולו אך העובדה שאינה ידועה לרוב רובם של האנשים היא ש-רוזה פארקס לא היתה הראשונה.
תשעה חודשים לפניה,  קלודט קולווין -נערה בת 15, נעצרה על רקע אותן נסיבות במונטגומרי
קלודט קלווין סירבה-לפנות את כסאה באוטובוס לנוסעת לבנה
סיפורה לא התפרסם כפי שהתפרסם סיפורה של רוזה פארקס' שנבחרה על ידי ראשי ההתנגדות לסמל את המאבק בחוקי ההפרדה' כי נחשבה לדמות מכובדת יותר,
אך האומץ של נערה צעירה כל כך להתנגד ראוי היה לו שייכנס אל בין דפי ההיסטוריה ויילמד במוסדות החינוך.

The Visibility Project, Claudette Colvin

כך בארה"ב לפני 70 שנה… ומה כאן בארץ?

לפני שבוע התפרסמה בהארץ בכתבתו של אור קשתי
עובדת קיומו של כנס לרגל יום ירושליים אליו הוזמנו מאות בני נוער
מבתי ספר חילוניים ודתיים
כולם קיבלו הוראת הפרדה על פי מגדר:
נערים מקדימה נערות מאחור
בנות ובני הנוער שלנו חכמות חכמים יודעות ויודעים לחשוב באופן ביקורתי
אני די בטוחה שרבות ורבים מהם הרגישו חוסר נוחות וחוסר הוגנות מההוראה
נערה אחת סימסה להוריה על ההטייה, נער אחר סיפר לאחר האירוע את הסיפור והציף אותו אל התקשורת
והעובדה הזו היא חשובה ראויה לציון והערכה.
ובכל זאת יש שאלה אחת שמנקרת בראשי
היא קשורה לבני הנוער אך בעיני אין מקורה בהם אלא בנו
אני תוהה איך קורה שמאות בני נוער ניצבים בפני הוראה מפלה ומיזוגנית
עשרות בוודאי מרגישים שהיא לא הוגנת, שהיא לא צודקת מפלה
ואין סכנה ממשית לחייהם או לחירותם אם יתנגדו
מיעוט מתריע לאחר מעשה או תוך כדי
ואין מי שמביע/ה מחאה במקום?
אין מי שמתיישב/ת כמו קלודט ומסרב/ת לקום.

הפרדה מגדרית בכפ"ס מתוך צילום שפורסם ב"הארץ" צילום עילאי הרסגור הנדין

זו לא אשמתןם לא…. איני מפנה את האצבע אליהם
הכשל הוא כשל חינוכי!.
יש כאן כשל חינוכי וגם הזדמנות חינוכית.
הזדמנות לייצר להןם יכולת לחוות את מה שאני מכנה "רגע ההתנגדות"
רגע שיש בו פחד והליכה נגד הזרם אבל גם הבנה שאפשר להשפיע ולשנות.
רגע שבעיני הוא חיוני לצורך פיתוח דמות מבוגר/ת חושב/ת ומסוגל/ת לפעול ולשנות.

כששמעתי על האירוע הזה נזכרתי בנערה שהייתי
ילדה טובה ירושליים תלמידה טובה, חברה.
נזכרתי איך כשהייתי בת 13 הודיעו לנו באחד השיעורים כי עכשיו הכיתה מתחלקת:
כל הבנים לחשמלטרוניקה כל הבנות לכלכלת בית
החברות והחברים שלי התחילו ללכת כל אחד לכיוון המתאים.

ראיתי אותם הולכים לכיוון אחד
ראיתי אותן הולכות לכיוון השני
ואני חוויתי שם לראשונה את הרגע הזה
הרגע שאני מכנה- "רגע ההתנגדות"
הרגע הזה שהרגליים מסרבות לזוז
למרות שלא נעים, שמבלבל, למרות שכולם…..
הרגע הזה שעולם הערכים הפנימי שלך
שהאני שלך גובר על ה"כולם".

לא היתה סכנה לחיי או לחירותי כפי שחוו קולווין, יוספזאי ורבות אחרות לאורך ההיסטוריה
הרגע הזה לא השפיע על ההיסטוריה ולא חוויתי את קצה קצהו של מה שעברו רבות מדהימות בעבר והיום.
אבל היה שם משהו ברגע הזה שאפשר לו להיות רגע ההתנגדות שלי.
והוא היה חשוב לי ולעיצוב האישיות שלי.

ולא- לא אהבתי חשמלטרוניקה
גם לא היתה לי שום משיכה לכלכלת בית
אבל ברגע הזה היה ברור לי שמשהו בהוראה שזה עתה קיבלתי
פשוט לא מסתדר:
לא מסתדר עם מערכת הערכים שלי
לא מסתדר עם מה שחונכתי אליו
לא מסתדר עם מה שאני.
ברגע הזה "רגע ההתנגדות"
הדיסוננס כל כך חריף
שהוא גובר על כל השיקולים שכנגד
הוא גבר על הילדה החנונית שהייתי
על "לא נעים לי" הוא גבר על הכל.
הודעתי למחנכת שאני לא לא הולכת לשום כלכלת בית
וכשהיא ניסתה לשדל הסברתי:
אף אחד לא יקבע לי מה ללמוד – רק כי אני בת
בגיל 13 בפעם הראשונה ההורים שלי הוזמנו לביה"ס
לא במסגרת אספת הורים רגילה
הם הוזמנו לחדר המנהל.
למזלי- אמא שלי הגיעה והודיעה למנהל  שהבת שלה צודקת
המחנכת שמעה על ההתנגדות והתגייסה גם היא לטובתי
ומפה לשם הפכתי לתלמידה אחת מתוך שש כיתות שלמדה חשמלטרוניקה.

ולמה אני כותבת הסיפור הזה עכשיו?
אני לא חושבת שבכל רגע בחיים שלי היה לי את האומץ ללכת אחרי העקרונות שלי
נהפוך הוא, אני בטוחה שהיו רגעים רבים הרבה הרבה יותר שהתפשרתי
שה"לא נעים לי" הביס את מה שנכון
אבל היה לי רגע אחד כזה ששינה את מה שקרה בשכבה
ולעוד בנות ולעוד בנים היו את הרגעים שלהם מה שיצר מציאות
שאינה רק מציאות עדרית.
היה לי רגע אחד כזה בגיל צעיר שהטמיע בי את ההבנה שאפשר לראות הטייה ולפעול מולה.
במשך השנים גיליתי שכמעט בכל בית ספר היתה את הילדה הזו שעוררה התנגדות
וכך לאט לאט בוטלו ההפרדות חשמלטרוניקה- כלכלת בית.

יש לי חשש שהיום 30 שנה אחרי, הרגעים האלו פה במדינה של הנוער שלנו, הולכים ונמוגים.
הרגע הזה בחיים שלי היה רגע מכונן מבחינתי
אני תוהה אם לנערות ולנערים היום יש סיכוי זהה לרגעים כאלו בחייהם?

אני חוששת שהמציאות לתוכה הן והם גדלות/ים מפחיתה את הסיכוי שיהיו להןם רגעים כאלו.
ולא שאין התנגדויות כאלו- רק לפני חודשיים פגשתי נערות מביס בקרית אונו שפנו במכתב אל שרי הכנסת לביטול ההפרדה בשיעורי חינוך גופני
ליוויתי בשנה האחרונה את מאבקה של נעמי אריה בת ה 10 לשחק בנבחרת כדורגל ושל טנא אבוגוב לשחק בנבחרת כדורסל
קיימות התנגדויות! הנוער שלנו חכם! כך גם הנוער שהיה נוכח באירוע בכפר סבא – חכמות חכמים שידעו שמתרחשת גם עוולה והתריאו והעלו את השיח.
נדמה לי שהיכולת שהתערערה היא היכולת בכאן ועכשיו להגיד- לא! עד כאן!
נדמה לי שהציות מודגש היום מדי
נדמה לי שהשיח על "האחר הוא אני" חזק מדי ומשתיק את השיח של כבוד לעצמי, לדעותי לחירותי.
נדמה לי שיש שיח משתיק כל דעה אחרת- שהיום להגיד משהו שנתפס כשמאלני הוא ישר בוגדני וחותר ואנטי ציוני
שיח שהרבה הרבה פחות מאפשר להם להתנגד

בוודאי יש עוד סיבות, לציות המוגזם הזה
ציות שמאיים עלינו כחברה ופוגע בעיני בהתפתחות דוא עתיד ששיש לו יכולת לאקטיביזם חברתי והובלת שינוי.
ויש לנו הזדמנות דרך מערכת החינוך לשנות.
לנצל את חוכמתןם של בנות ובני הנוער, את הרצון שלהם לפעול בדיעבד לנווט אותו ללמידת היכולת להתנגד.

אז מה צריך לעשות פרקטית בחינוך שלנו כהורים כנשות וכאנשי חינוך בגנים ובבתי הספר:

1. ללמד אותןם לשאול שאלות על המציאות – לערער להרהר  –
למה יש הרבה יותר חתני פרס מכלות פרס? למה יש יותר רחובות על שם גברים?

2. ללמד אותןם על נשים וגברים שהתנגדו להפלייה בעיקר על קורותיהם וקורות ההתנגדות שלהןם עוד כשהיו נערות ונערים
לספר גם את סיפורה של מלאלה יוספזאי הנערה שלחמה בטאליבן בהיותה בת 11 דרך המקלדת וכמעט שילמה על כך בחייה
על קולדט קולווין ועל רוזה פארקס

3. לתת להן/ם לקרוא והרבה ביוגרפיות של נשים וגברים שהובילו התנגדות.
לנוער את ספרה של מלאלה יוספזאי, את ספרי הביוגרפיות של תמר ורטה זהבי שבכולם גיבורים  שהובילו התנגדות וברובןם החל מגיל צעיר:
אני מלאלה- סקירה בספרות שווה, ואנגרי- סקירה בספרות שווה, הרייט ביצ'ר סטואו- סקירה בספרות שווה, מנדלה- סקירה במנהיגותה חינוך מודע מגדר.

"סיפורים לפני השינה לילדות מורדות" שיש בו מאה סיפורים של נשים שהובילו התנגדות, מתאים מאוד גם לנוער וגם לגילאים הרכים יותר

ערב חדש, טל ברייר בן מוחה מדברת על "סיפורים לפני השינה לילדות מורדות" 15.5.18

לגילאים הרכים גם מתאימים סיפוריהן של קטנות גדולות וניתן בהחלט להמשיך ולעשות פעילויות יחד עם המורדות

פעילות שלי עם ביתי בגן ביום הולדתה של רוזה פארקס

4. לספר להן/ם על מקומות שבהם אתןם עמדתןם על שלכןם התנגדתןם למרות שכולם עשו אחרת.
שהלכתון בדרככןם למרות העדר.ואם אין מקומות כאלו בהיסטוריה שלכןם דאגו לייצר כאלו .
דאגו לפעול למען מטרות חשובות לכןם גם כשלא נעים, גם כשזה לא כמו כולןם.
כי אם לא תהוו מודל יהיה לכןם קשה מאוד עד בלתי אפשרי כמעט להעביר את המסר.

5. להבטיח להןם את תמיכתןום בהןם כשיתנגדו. גם אם בדיעבד יסתבר שטעו. אם התנגדו מסיבה , אם היה להןם אומץ לעמוד מול עדר, הבטיחו להןם מראש תמיכה ועמדו בהבטחה.

6. וזה הכי קשה- תמכו בהם כשהם מתנגדים לכן ולכם עצמכם – גם אם אתןם לא מסכימות/ים לה. הציבו כמודל את ההתנגדות.

זכרו ההצלחה האמיתית שלכןם היא לגרום להן ולהם ללכת בדרכן ללכת אחרי הלב
לשמור על ערכיהם גם מול זרם עדרי
עזרו להןם לעמוד על שלהן או יותר נכון לשבת על הכסא שלהןם בלי שאף אחד יגיד להןם
שזה לא מקומןם.

יחד, דרך החינוך- יחד נשנה!