טו בשבט- חג שווה
6 בפברואר 2020הורות מודעת מגדר- קורס און ליין חדשני וראשוני בארץ ובעולם מבית מנהיגותה
19 במאי 2020בהמשך לשיחת זום שנערכה באפריל 2020 , יום השואה, בקשר להבטים נסתרים מגדריים ומיניים ביומנה של אנה פרנק. מצורף תמליל וקישורים רלבנטיים.
אודות: השיחה נערכה בין טל ברייר בן מוחה מייסדת מנהיגותה- חינוך מודע מגדר ומייסדת ספרות שווה, ל- ד"ר יעל פילובסקי בנקירר, רופאה ד"ר למגדר ופסיכואנליטיקאית מתמחה Site for contemporary psychoanalysis בלונדון. היא פרסמה לאחרונה קריאה פסיכואנליטית ביומנה של אנה פרנק בגיליון מיוחד של כתב העת לתיאוריה וביקורת GRAMMA.
לינקים שהבטחנו לשלוח במהלך שיחת הזום:
1. להקלטת שיחת הזום – לחצו כאן
2. למאמר של יעל כפי שהתפרסם בכתב העת GRAMMA- לחצו כאן
3. לקורס און ליין- הורות מודעת מגדר- לחצו כאן
4. להצטרפות לרשימת הדיוור של מנהיגותה – לחצו כאן.
תמלול השיחה:
כאן צירפנו לנוחיותכן/ם תמלול של השיחה, בתקווה שתשמש אתכןם הורים, נשות ואנשי חינוך, להנגיש את דמותה, מחשבותיה ותובנותיה של אנה פרנק.
שיחה:
טל: את אחד מהמשפטים שנגעו בי מאוד ביומן ציטטתי בהזמנה לאירוע: זה היה המשפט "תארי לעצמך שהיית צריכה לבחור מכל הדברים שלך מה לקחת לחיים במסתור!…אני לא מתחרטת (על מה שארזתי) מזכרות חשובות לי יותר משמלות" משפט חזק של אנה פרנק שמדבר על הרגע הזה של היציאה מהחיים הרגילים על כל מכלול השאלות שהוא מעלה, ונדמה לי שאחת השאלות הבולטות היא בהקשר המגדרי .
קראתי לאחרונה שוב את היומן הפעם את היומן הגראפי – המלצתי עליו גם בטח חלקכן קראתן והרגשתי דפיקות לב, זה לא דבר רגיל שקורה… כל כך התחברתי והתרגשתי מהסיפור…
אני זוכרת שאחת מהתובנות הראשונות שלי לגבי העוצמה של היומן היתה כשקראתי את הספר אני מלאלה על מלאלה יוספזאי הילדה הפקיסטאנית שלחמה בעט נגד הטאליבן שעשה זוועות בפקיסטאן ובין היתר גם סגר את בתי הספר לבנות, ובקריאה גיליתי שאחת מהסיבות שהסכימה ורצתה לכתוב על מה שנעשה היתה שהיא בתור ילדה בת 11 בפקיסטאן הכירה וקראה את היומן של אנה פרנק וידעה איזו משמעות יש לו לשינוי ועיצוב תפיסות. עד פקיסטאן הגיע היומן ולא רק לשם הוא משנה וממשיך להדהד בכל העולם וכנראה עוד ימשיך להדהד שנים רבות.
השיחה היום על היומן של אנה פרנק והנכחת הקול המגדרי שלה מאוד קרובה לליבי ומתחברת לעשייה שלי במנהיגותה. אז זה הזמן להכרות רשמית עם מי שלא מכיר/ה:
אני טל ברייר בן מוחה, מייסדת קהילת ספרות שווה, מייסדת ארגון מנהיגותה שפועל להטמעת חינוך מודע מגדר דרך הרצאות וסדנאות בארגוני חינוך וארגונים עסקיים. ואני לוקחת את ההזדמנות הזאת של המפגש איתכן כדי להזמין אתכן קורס און ליין הראשון אי פעם! של הורות מודעת מגדר, שנפתח ממש בקרוב, אפשר להרשם אליו כיחידות כיחידים, כארגונים.
שמחה כל כך לארח כאן קולגה וחברה אהובה ד"ר יעל פילובסקי בנקירר, רופאה ד"ר למגדר ופסיכואנליטיקאית מתמחה.
השיח הזה הוא תוצאה של שיחה ארוכת שנים שלי ושל יעל שהתחילה לפני ארבע שנים כשיעל התבקשה לכתוב על אנה פרנק לכתב עת אקדמי ומאז גילתה תגליות שריגשו הפליאו ולעיתים גם קוממו אותה, ובעקבותיה אותי. והשנה מצאנו את עצמינו מדברות דווקא על כל התובנות האלו בהקשר לימים המורכבים שלנו. השיחות עם יעל היו כל כך מרתקות עבורי ששאלתי אם תסכים לחלוק עם כולנו את התובנות ולשמחתי נענתי בחיוב והנה אנחנו כאן. שלום יעל יקרה.
יעל: שלום.
טל: אולי לפני שאת מספרת על המפגש שלך עם היומן של אנה פרנק אולי כדאי להזכיר קצת את הרקע על אנה פרנק?
יעל: תודה טל. כן בהחלט. אבל לפני זה אני רוצה רק להגיד משהו על הארגון המדהים שלך של הערב הזה. זה היה מאד מרשים לראות כמה מהר הוא צמח ולאיזה מימדים הוא הגיע הזה וזה בטח אומר הרבה על הקהילות הנהדרות שהקמת. אז קודם כל תודה גדולה.
וגם להגיד שאני מאד מזדהה עם החוויה הזאת. כשאני קראתי מחדש את היומן של אנה פרנק מאד הפתיע אותי כמה שהתרגשתי וכמה שהתחברתי אליו. אני חושבת שהוא נגע בי גם גם כמו שאת אמרת כאמא לנערה מתבגרת וגם כמי שחיה באירופה כיהודיה שבחרה לחזור לאירופה אחרי מה שהסבים והסבתות שלי עברו כאן.
אנה פרנק נולדה בשנת 1929 בגרמניה למשפחה עמידה ויחסית חילונית. וכשהיא הייתה בת 4, המשפחה שלה ברחה מהשלטון הנאצי להולנד. לאבא שלה היו קשרים עסקיים והם עברו לאמסטרדם. ואחרי שגרמניה פלשה להולנד ב1940 והמצב התחיל שוב להדרדר ההורים שלה החליטו להתחבא. לאבא שלה היה מפעל העביר את השליטה על המפעל שלו ואת המניות לשותפים העסקיים שלו ובעצם הפך את עליית הגג האחורית של משרדי המפעל למקום המסתור שלהם. ואחר כך הצטרפו אליהם 4 אנשים נוספים. הם חיו בעליית הגג הסודית the secret annex במשך שנתיים עד אוגוסט 44 שאז נכנסו חיילים גרמנים ולקחו את כל בני הבית למחנות ריכוז והשמדה. אנה ואחותה מרגוט נשלחו בשלב מסויים לברגן בלזן ושם מתו בהפרש של כמה ימים ממגפה של טיפוס שהייתה שם. ממש חודש לפני השחרור. היחיד שניצל היה אוטו פרנק, אביה של אנה והוא זה שפרסם ובמשך שנים היה עסוק בפרסום היומן.
אנה קיבלה את היומן ליומולדת 13, ממש לפני הכניסה למסתור, ב1942 היא מקבלת את היומן ומחליטה לכתוב לדמות בשם קיטי. וקיטי היא ממש שותפה אקטיבית. אנה ממש מחייה אותה בכתיבה. אומרת לה דברים כמו את בטח סקרנית לשמוע או אני מקווה שאני לא משעממת אותך או אל תכעסי עליי אבל.. או אני מצטערת שלא כתבתי לך כמה ימים. היא ממש עדה חיה ומצד אחד יציר הדמיון שלה ומצד שני מקבלת חיים משל עצמה.
טל: אני זוכרת כשקראתי את היומן בפעם הראשונה לרגע חשבתי שזו קיטי הדמות המפורסמת היום שהיא בלי פה והעדר הקול, העדר הפה מעניין בקשר למה שאת גילית, ואני אשמח אם תספרי לנו מה גילית
יעל: אז אנה פרנק, היסטוריה של השואה היא לא תחום המומחיות שלי, אני כמו שטל אמרה, רופאה ד"ר למגדר ובעיקר פסיכואנליטיקאית ולפני ארבע שנים בערך קיבלתי בקשה מקולגה לכתוב פרק בספר שמנתח את ההתפתחות הנפשית והמינית שלה, את התהליך ההתבגרות שלה במחבוא. עד אז הכרתי כמובן את אנה פרנק כמו שרבים ורבות מכירים ומכירות אותה, מתוך הספרות הפופולרית, קראתי את הספר שלה בתור ילדה, למדתי עליה בימי שואה וביקרתי עם המשפחה שלי במוזיאון שהיה מקום המסתור שלה באמסטרדם. אבל הקריאה המחודשת הזאת ביומן בהחלט הפתיעה אותי זה היה מסע מאיר עיניים.
גיליתי המון דברים חדשים בקריאה הזאת. ראשית, אחד הדברים שגיליתי כמה מתוך היומן שלה צונזר או עודן או הוחבא באופנים שונים לאורך השנים – חלקים שקשורים לנשיות או למיניות שלה; הרבה תיאורים של הסקרנות המינית שלה ושל היחסים שלה עם הגוף שלה; הרבה מביטויי הזעם שלה צוזרו או עודנו – זעם שהרבה פעמים ביטא חוויה מהותית של אי צדק בעולם – גם כיהודיה כמובן אבל גם כאישה. הרבה מהאמירות הביקורתיות שלה לגבי מגדר, חינוך ילדים, מוסד הנישואים, תיאורים של החשיבה הפמיניסטית שלה.
טל: הוציאו פשוט בכוונה חלקים שהיא כתבה מהיומן?
יעל: אלף במהדורות הראשונות בהחלט כן – חלקים רבים ממש הוצאו מסיבות שונות עד 89 נדמה לי הרבה מהתיאורים המיניים היחסים שלה עם הגוף שלה והנשיות שלה נשארו בחוץ. יש לצנזורה גם לא מעט צורות אחרות. אנה בעצמה עברה על הטקסט שלה וצינזרה את עצמה. הודעה ברדיו. מה נכנס ומה לא מעניין מנקודת מבט פמיניסטית.
טל: אז מה שאנו קוראות היום זה היומן המצונזר ?
יעל: ממש לא. היום המהדורות המורחבות כוללות איזהו שילוב של שני הטקסטים המקורי והמצונזר.
אבל יותר מזה, איזה חלקים מהיומן מגיעים לתרבות הפופולארית? על מה נכתב? מה נלמד בכיתות? גם החלקים שנלקחו למטרות לימוד למשל, הצגות שהועלו, סרטים וגם תרגום יכול תמיד לעדן או לומר מחדש קצת את אותם הדברים.
טל: אני עכשיו חושבת על מה שהבת המרכזית שלי קיבלה לומדת על אנה פרנק ובמשימה של אתר כזה כללי של כל כיתות ו בחינוך הממלכתי על אנה פרנק כתוב ממש בפתיחה- "אנה היתה יכולה להיות ילדה מאושרת אבל כשהיתה בת 4 פלשו הנאצים…. " וכאילו בכך סיימו את היכולת להיות מאושרת וכמה ניגוד יש בין המורכבות והעושר שיש ביומן לצמצום הרגשי … כי אנה בהחלט יכלה להיות חרדה וגם עצובה וכעוסה אבל גם מתוארים רגעים מלאים של אושר…
יעל: לגמרי. למעשה התדמית שנבנתה סביב אנה פרנק בתוך התרבות הפופולארית – היא של נערה שהיא סמל התמימות הנורמאליות, הפכה לסמל של יכולת להיות אנושית למרות הזוועות. ואני במחקר שלי ניסיתי להביא קול אחר שהוא פחות נשמע – הקריאה שלי גילתה שהתהליך הנפשי שהיא עברה קשורה בטבורה בחיים במסתור, ושהמיקום הספציפי שלה בבידוד מחוץ לחיים החברתיים מאפשר תהליך התפתחות אחר לא סטנדרטי בנוגע למיניות ומגדר. בניגוד לגל המחקרים שניסה להציג את התהליך הנפשי שעברה אנה פרנק במסתור ואת היומן כמשקף גיל התבגרות "סטנדרטי", אני מתארת איך היא מערערת על נורמות מקובלות, משהו שמתאפשר דווקא בגלל שהיא מחוץ ל'משחק החברתי'. כשהיא בעמדה שבה היא מציצה אל העולם דרך חור המנעול, מתאפשר איזשהו חיבור מדוייק לקול האוטנטי שלה וגם לצורך חזק, מלא זעם וכאב להשמיע אותו ןהןא בהרבה מהמקרים בהחלט קורא תיגר על תפיסות מקובלות של מיניות ומגדר.
ואני חושבת גם שהמשפט הזה שבחרת להזמנה הציטוט של אנה פרנק הוא מאד מדייק את התנועה הנפשית הזאת. כשרק מודיעים לה שהיא צריכה להיכנס למסתור ואז היא צריכה להחליט מה לקחת איתה ומה להשאיר מאחור והיא בוחרת, בצורה מאד סימבולית, שמתארת משהו מתוך התהליך הנפשי שלה – להשאיר את הסממנים החיצוניים של נשיות את הפרסונה ולקחת איתה את היומן ואמרה לאחותה "זיכרונות חשובים לי יותר משמלות".
טל- נשמע לי שהיא מנהלת דיון גם פנימי וגם חיצוני עם הסטראוטיפים בשאלות שהיא שואלת את עצמה אבל גם בכריכה הזו ביחד של שמלות ויומן. את יודעת הרבה פעמים בשיח עם הורים בהרצאות בסדנאות אני שומעת משפטים כמו- הבת שלי היא נורא נשית נורא בת וגם אוהבת כדורגל… ואני תמיד תוהה לגבי ההצדקה הזאת. אי אפשר לשחק כדורגל בלי להתייחס בכלל לשאלת הנשיות? או לקחת יומן בלי להעמיד מולו במלל שמלות- כלומר עצם הדגשה על הויתור על שמלות מעיד גם על זה שיש להן משמעות עבורי, הרי הרבה דברים לא נכנסו אז למה להזכיר דווקא אותן? זאת אומרת הקול שהיא מעלה ביומן מעלה לדיון את הדעות המקובלות והסטראוטיפים על כל המורכבות שלהם. את החשיבה הביקורתית שלה אבל גם את זה שגם אצלה המקובעות הזו קיימת. משהו במהלך הזה מחדד את הקול האישי וההתמקמות שלו מול העולם ואני תוהה אולי גם החידוד הזה של הקול האישי הוא מאפיין של הבידוד?
יעל: כן, בהחלט מאד מעניין וגם פותח המון שאלות. אבל אני רוצה קודם להגיד משהו אני חושבת על השאלה האתית שזה מעלה. כשסיפרתי לחברה על הערב הזה היא אמרה לי: את יודעת היום כל דבר אנחנו צריכות וצריכים לראות דרך הפריזמה של הקורונה ואי אפשר להניח בשקט לפחות לשואה. לתת לה את הכבוד של הזיכרון בלי להפגיש את זה עם איפה שזה פוגש אותנו בבידוד. שאלות אתיות חשובות. בעצם איך אפשר להשוות את המציאות הנוחה והנעימה שלנו באופן יחסי לשואה? ואולי בכלל אם אפשר להשוות משהו כל דבר אחר לשואה? זה מעלה שאלות אתיות. אני חושבת שהתשובה שלי בעצם אין דבר כזה לקרוא משהו משום מקום או מבחוץ או באובייקטיביות. בעצם הדרך היחידה לקרוא משהו, לדון בו ולנסות לזכור אותו היא דרך המקומות שהוא נוגע בנו ומהדהד בנו. אחד הדיונים שאני מעלה במאמר שכתבתי בהקשר לשאלת הצנזורה של אנה פרנק סביב השאלה של מי הקול הזה? למי מותר לדבר אותו? אני נוגעת דרך דברים שאומר דרידה כשאנחנו מנסים לזכור להנציח ולשמר משהו נקי שלא מתלכלך בחיים אנחנו למעשה עושים שירות טוב לתהליך של שכחה שלו. וזו גם אחת הטענות שלי בתוך הטקסט שכתבתי על היומן עצמו.
טל: stand point המיקום היחסי שלנו מול הענייםן בוודאי קובע את התפיסה שלנו אותו- אנה דיברה על היומן שלה ממש כתבה איך ימצאו אותו (129) בשנת 3001 ואני מדמינת שיחה כזו ב3001 של הנינות נינות בנות נינות ניני נינות שלנו ואין לי ספק שהן והם יקראו אותו אחרת לגמרי. ונדמה לי שאחד מהאופנים שהגדולה של היומן מתגלת היא דווקא בכך שהוא מוצא בנו הדהוד גם כמעט 80 שנה אחרי ובוודאי עוד שנים רבות דווקא בגלל המורכבות שלו הרב מימדיות שלו.
יעל: כן, היומן הוא נצחי במובן הזה שיש בו אינסוף קולות ואפשר לקרוא אותו מחדש שוב ושוב. אז כן, אני אשמח כן לומר משהו על ההדהוד של התהליך שעברה אנה לחיים שלנו בבידוד. נדמה לי שיש משהו בתקופה זאת, בחוסר וודאות, בשקט, ביציאה מהשגרה, בזה שאנחנו מוכרחות ומוכרחים להיזכר ולהיות בקשר עם הפגיעות שלנו שמאפשר שינוי – בתנאי שאנחנו לא עסוקים ועסוקות כל הזמן בלהגן על עצמינו מזה – מאפשר לשבור תבניות קיימות ולחשוב דברים מחדש. כשהקולות בחוץ קצת משתתקים אפשר יותר לשמוע את הקולות הפנימיים. וזה מאד בולט ביומן ביחסים של אנה עם פטר למשל. גיל ההתבגרות הוא תקופה שבה יש יציאה החוצה מעבר מהבית לחיים החברתיים, ויש משהו מאד שונה שמתאפשר לאנה ופטר בהתפתחות של היחסים ביניהם מחוץ ללחץ החברתי שמלווה את רוב היחסים בגילאים אלה. והם מבלים שעות יושבים על יד החולון ומביטים החוצה, מקשיבים לרוחות בחוץ ולפנטזיות בפנים. ולאנה זה מאפשר בטח בהתחלה, לפני הביקורת שהיא מקבלת מהמשפחה שלה לקחת תפקיד אקטיבי ביחסים – היא זו שמובילה, היא זו שרודפת אחריו וגם היא אומרת באיזשהו שלב – אני יודעת שהוא היה כיבוש שלי ולא להיפך. מעניין לחשב על המילה הזאת כיבוש שהיא משתמשת בה גם בהקשר של המלחמה. אני לא יודעת איך זה במקור ההולנדי. היא זו שמובילה את היחסים והוא מעריץ אותה הוא הולך אחריה, מקשיב לה ולומד ממנה . הוא אומר באיזשהו שלב "את אף פעם לא מושתקת: את אומרת בדיוק מה שאת רוצה להגיד". אנה מתארת ביומן גם את המורכבות של העמדה הזאת היא חווה הרבה אשמה. כפי שמבהירה מרגוט, אחותה, באחת משיחותיהן, מערכת יחסים אינטימית עם גבר צריכים "להיות עם מישהו שאני מרגישה שהוא נעלה עלי מבחינה אינטלקטואלית" (עמ' 219). גם אביה חולק עם אנה דעות ברוח זו ומסביר כי "בעניינים כאלה, זה תמיד הגבר שממלא את התפקיד הפעיל, וזה תלוי באישה לקבוע את הגבולות". "האם זה ראוי?" היא שואלת את עצמה. להקריא: "האם זה ראוי שאהיה כל כך נלהבת? ""סוערת ומשתוקקת כפטר עצמו ? האם זה ראוי שאני כנערה, אשתוקק כל כך?" (עמ' 261). האם זה ראוי שאישה תחוש תשוקה ממש כמו גבר?
טל: וואו. זה כל כך חזק. ובאמת ביומן יש התייחסות ממש לשאלות תיאורטיות בנגע למגדר. אולי גם אני אקריא משהו:
עמוד 139 יומן גרפי אנה פרנק.
"אחת השאלות הרבות שהטרידו אותי לא פעם היתה: למה לעיתים קרובות בעבר וגם בימיינו, האישה תופסת מקום נחות בהרבה מהגבר? כל אחד יכול לומר שאין בזה צדק. אבל זה לא מספק אותי. הייתי רוצה מאוד לדעת מה הסיבה לעוול הנורא הזה!"
היא עוד לא בת חמש עשרה וכבר מצליחה לשאול את השאלות החשובות האלה.
יעל: נכון. יש לה אמירות מאד פמיניסטיות מאד והיא מרשה לעצמה להציג מיניות פלואידית ומדברת גם למשל על המשיכה שלה לנשים.
טל: אני הרגשתי שלאורך היומן יש יותר ויותר פתיחה למקומות האלה, זה כאילו תופס תאוצה. משהו במחבוא נדמה לי כאילו הולך ומזקק ומדייק את הקול שלה כל הזמן.
יעל: אני חושבת שהמילה מחבוא היא מאד משמעותית כאן.
היחסים האלה עם פטר והחקירה של התשוקה שלה הם חלק מתהליך שבו אנה בהדרגה מדייקת ומוציאה את הקול שלה מהמחבוא. חלומותיה של אנה, ותפקידה הפעיל במערכת היחסים עם פיטר הם חלק מתהליך מתפתח בו היא מייצרת בהדרגה יכולת להשמיע את קולה ולומר באופן ברור את השקפת עולמה, להביא לידי ביטוי את החוויה השונה שלה כאישה. היא שואלת את קיטי "את יכולה להסביר לי מדוע אנשים מתעקשים להסתיר את עצמם?" (עמ' 170).
ברמה הנפשית היה משהו בסימבוליקה של היחבאות שפעל במציאות הנפשית של אנה. יש בה כל הזמן יחס אמביוולנטי כלפי המרחב החדש הזה שלה שהוא גם מצד אחד כלא שבו היא חיה בתנאים לא פשוטים ובאינטימיות כפויה עם עוד שבעה אנשים שארבעה מהם לא בני המשפחה שלה והיא חיה בחדר עם גבר מבוגר ויש לה תשוקה לצאת החוצה לאויר החופשי. ומצד שני זה המקלט שלה, זה המקום הבטוח. גם תנועה נפשית – כל הזמן מודעות לאי הצדק שבצורך להיסתתר – פחד כל הזמן צורך להסתתר פחד להתגלות ומצד שני עורר גם צורך כן להיראות ולהישמע. אבל אני חושבת שזה חלק מדהים באישיות שלה שהיה שם עוד לפני הכניסה למחבוא ורק הועצם בתהליך שהיא עברה. היה משהו באנה שהיה מתוסכל מההשתקה שלה כילדה וכאישה. אחד האירועים שמאפשרים להתרשם מהחלק הזה באישיות שלה קרה לפני הכניסה למחבוא בבית הספר כשדיברה במהלך השיעור והמורה ביקש ממנה לכתוב חיבור על מה שהוא כינה “chatterbox”, כינוי מוכר לנשים. ואנה נחליטה לכתוב בצורה מימטית היא כותבת. עם המון הומור וכעס בגלל שאני אני לא מסוגלת לשלוט בזה, אני מנסה באמת אבל גם אמא שלי מדברת בלי הפסקה, זה כנראה תורשתי וכמו שאתה בטח יודע אין מה לעשות נגד משהו שעובר בתורשה. והתסכול והזעם הקונפליקטים לגבי ההשתקה שלה היו קונפליקט מרכזי שליווה אותה ואנחנו יכולים לקרוא אותו אפילו באנטרי האחרון של היומן. כל הזמן זעק בה משהו אל מול האי צדק של ההשתקה הזאת ועורר בה את הצורך העמוק לכתוב עם איזשהו רצון פנטזיה להשמיע את הקול שלה.
טל – ומעניין שזה הקול שממשיך להיות מושתק. אני חושבת על הצנזורה שלה ועל זה אומרת מצד אחד מנסים להציג אותה כהתבגרות נורמאלית לא קשורה לזמן ולמקום מצד שני כל מה שמוכחש ומושתק גם היום בהתבגרות נורמאלית מושתק גם שם כ"לא נורמאלי".
את כותבת במאמר שההשתקה של אנה פרנק עדיין פועלת ואני יודעת שגם את בעצם חווית צנזורה כשרצית לפרסם את המאמר?
יעל: כן, אז כמו שאמרתי לפני ארבע שנים קיבלתי בקשה מקולגה לכתוב פרק בספר על אנה פרנק, טקסט בוק שמיועד לתפוצה רחבה בקולג'ים ובתי ספר בארה"ב. כשכתבתי את המאמר חלק מהטענה שלי הייתה שהחלקים האלה של המיניות שלה צונזרו לאורך השנים. והכנסתי גם תיאורים שצונזרו בעבר במיוחד כאלו שנוגעים במיניות שלה. יש שם תיאור מדהים שבו היא מתארת לפרטי פרטים את אברי המין שלה .
יעל: הטקסט שאקריא כתוב בשפת זכר וזו כנראה לא כוונתה של אנה ואני אקריא מכאן בשפת נקבה (במקום "עומדים" עומדות במקום "רואים" – רואות, וכו'.
"כשעומדות רואות מלפנים רק שיער. בין הרגליים נמצאות למעשה שתי כריות קטנות, רכות, גם עליהן צומחות שיערות כשעומדות הן נצמדות כך שאי אפשר לראות מה נמצא בפנים. כאשר מתיישבות הן נפרדות ואז רואות בפנים אזור בשרני אדום ומכוער. בחלק העליון, בין השפתיים הגדולות למעלה, נמצא קפל עור קטן, שאם מביטות בו היטב רואות שהוא מעין שלפוחית זה הדגדגן. אחר כך באות השפתיים הקטנות, שגם הן לחוצות זו אל זו כמין קפל עור. כשאלה נפתחות, רואות בפנים מעין בליטה בשרנית בגודל שאינו עולה על החלק העליון של האגודל שלי. החלק העליון שלה נקבובי. יש בו כמה נקבים שמהם יוצר השתן. החלק שמתחת לזה נראה כאילו הוא רק עור, אבל שם בעצם נמצא הנרתיק. הוא מכוסה כולו בקפלי עור וקשה מאוד להבחין בו. הנקב שמתחתיו קטן כל כך שקשה לי לתאר כיצד גבר יכול לחדור לתוכו, ועל אחת כמה וכמה כיצד יכול תינוק שלם לצאת דרכו. קשה אפילו להכניס בו אצבע. זה הכול, וזה הדבר שממלא תפקיד כל כך חשוב!"
אנה מלאה בזעם על המבוגרות והמבוגרים שכל הזמן אומרים לה שצריך להחביא את אברי המין הנשיים כמו את הקול שלה, והיא מתארת איך היא נגשת לאמא שלה לשאול אותה על הבליטה של הדגדגן ואמא שלה אומרת אני לא יודעת מה זה ומשתיקה אותה. ויש תיאור אחר שבו היא מתארת את התשוקה שלה לאחת החברות שלה ואת הניסיון שלה לנשק אותה. וכמובן שהטענה שלי במאמר הייתה בחלקה שהחלקים האלה לא מצליחים עד היום להישמע.
ו כשהמאמר היה ממש על סף פרסום, לאחר שנבדק והתקבל על ידי הקוראים האקדמיים קיבלתי הודעה ממערך ההוצאה לאור בsalem press שפיסקה זו, הציטוט מהיומן שבו מתארת אנה את הגוף הנשי, חצתה קו אדום ו"עשויה לפגוע ברגשותיהם של אנשי חינוך". נאמר לי כי על אף שהמאמר "מהווה תרומה חשובה לאסופה….התיאור של אנה את אברי המין הנשיים עשויי להיות פוגעני כלפי ספרנים, אנשי חינוך וכן רבים מאנשי המכירות שלנו … "
למרות שהתבקשתי לכתוב מאמר המתאר את המיניות של אנה פרנק, היותה נערה סקרנית החוקרת את גופה ומבקשת ללמד אחרים באופן אקטיבי על המיניות שלה, הוא תיאור שעדיין אינו מתקבל על הדעת אפילו היום, שבעים שנה לאחר שנכתב היומן. התבקשתי להוריד את הטון של המיניות הפעילה של אנה, להוציא את החלקים שבהם היא מתארת את אברי המין שלה (למעלה), ולהשמיט את התייחסותה למשיכה שלה לנשים. למרבה האירוניה, הצנזורה שהופעלה על המאמר שלי, חוסר היכולת לפרסם אותו הוכיחה את הטענה שלי – כי למרות שאנה הפכה לדמות מוכרת ברחבי העולם, במובנים רבים היא עוד לא שוחררה ממקום המחבוא שלה וקולה מושתק ומצונזר עד היום. בשנת 2017, בדיוק כמו שבעים שנה קודם לכן בשנת 1947, ההתמודדות עם היומן כולו מהווה אתגר ונדמה כי דמותה המורכבת ,האנושית, רבת הפנים של אנה לא זו בלבד שעברה צמצום כי אם אף מוסדה כדמות צרה וחסרת תוכן. אפילו בסדרה עכשווית כמו "critical insights", שנועדה- אם לצטט מאתר ההוצאה – לספק את "ביקורת הספרות העכשווית ביותר", הניסיון לבחון את קולה המורכב של אנה, כיהודייה, כאשה צעירה, כנערה סקרנית בעלת השקפת עולם פמיניסטית לא יכולה לבוא לידי ביטוי .
טל: כשאת מספרת על החוויה זה מהדהד תהליך מקביל של צנזורה. לאנה בעצמה היו כל הזמן קולות שניסו לצנזר אותה ואת מספרת שהיא בעצם צנזרה את עצמה ואחר כך היומן שלה בפרסומים השונים גם צונזר ובסוף בעצם שגם את עברת חוויה דומה עם הטקסט אודותיה – מצונזרת.
יעל: זה באמת מאד מעניין וזה באמת אחד הדברים שאני כותבת עליהם במאמר – מנתחת אותם כי אנה לא השאירה לנו רק את היומן הכתוב אלא המורשת שלה כוללת גם את מה שלא נכתב. בעצם חצי השנה האחרונה של החיים שלה אין מילים.
טל: המשפט הזה נכנס לי עמוק ללב אין מילים לחצי שנת החיים האחרונה שלה…
טוב….נפתח לשאלות…
מיכל זאבי- מנהלת השיחה, מנהלת ארגון הבוגרות של לימודי מגדר באוניברסיטת ת"א, מנהלת אתר משלך ו "ואני אומרת ש…" : מקריאה את שאלות המשתתפות/ים.
טל: תודה רבה מיכל על כל התמיכה כאן בשיחה, ובכלל השותפות בדרך!!!
טל: אני רוצה לסיים עם ציטוט מהטקסט האחרון הקטע האחרון ביומן, ביום 1.8.44 בעצם חמישה ימים לפני שנתפסו אלו השורות האחרונות של אנא ביומן :
"כששמים לה לכל תנועה שלי, בהתחלה אני עוקצנית, אחר כך אני נעצבת, ולבסוף אני הופכת שוב את הלב, שולחת את הרע החוצה ואת הטוב פנימה ומחפשת כל הזמן דרך להיות כפי שאני רוצה בכל מאודי להיות, כפי שהייתי יכולה להיות לולא… היו בעולם עוד אנשים מלבדי."
יעל: זה מאד קשה ומרגש. ולי היה משהו קשה בקריאה של היומן שאת מתקדמת וכל הזמן הולכת לקראת איזשהו סוף נורא שאת יודעת אותו אבל אנה לא יודעת שהוא מתקרב. וזה ממש חוויה uncanny.
טל: רוצה להתוודות ולשתף אותך כשקראתי את היומן הגרפי הידיעה הזו של הסוף הטראגי ממש לא אפשרה לי לפתוח אותו ובסוף התחלתי באופן שלא התחלתי לקרוא אף יצירה- התחלתי מהסוף. חשבתי שאיכשהו זה ירגיע אותי ועדיין קראתי עם דפיקות לב כשהגעתי למשפט הזה… השקט שאחריו היה קשה.
אני רוצה להודות לכולכם ולכולכן שהייתם.ן איתנו.
אני אעלה תמלול של השיחה לבלוג מנהיגותה יחד עם הסרטון ונשלח לכולכןם במייל יחד עם קישורים.
אני רוצה להודות לך יעל על השיחה המרתקת הזו על התובנות המפעימות, שיחה שנתנה לי קצת להרגיש אוחזת את היד של הנערה האמיצה המוכשרת הזאת שהביאה איתה במעט זמן כל כך כל כך הרבה לעולם.