הרצאה לתלמידות ביה"ס גוונים

ביום יום, אני עובדת עם גננות, רכזות, מפקחות, מנהלות… עם אותן אלו, שעובדות איתן – עם הילדות הילדים הנערות והנערים… הפעם התבקשתי לדבר איתן ממש. עם נערות התיכון – לב העניין, הלקוחות הסופיות שלי… אם לדייק זו תמיד שאלה מי הלקוח/ה הסופית שלי- הן עצמן? החברה היום? הן כבוגרות- דור העתיד?… בכל מקרה – התרגשתי.

רציתי להעביר אליהן את גישת מנהיגותה דרך העיניים שלהן, דרך ההתלבטויות שלהן, החוויות שלהן, החיים שלהן. כמו תמיד, ההתכווננות אליהן, המחשבה אודותיהן, גרמה לי לחדד את ההבנות שלי ועצמי, ריגשה אותי ושירתה אותי לא פחות.

 נזכרתי, בחוויה שלי מימי התיכון. בתחילת שנת הלימודים, התבוננתי במערכת וגיליתי, כי הכיתה חולקה, באופן קבוע, באחד השיעורים: בעוד שהבנות הופנו לשיעור – כלכלת בית, השתתפו הבנים בשיעור "חשמלטרוניקה". נזכרתי, איך התעקשתי אז, חרף חוסר המחוברות שלי לנושא החשמל והאלקטרוניקה, להיות שם… איך ישבתי, ימים ולילות, לומדת חשמל ואלקטרוניקה, מזניחה את לימודי האנגלית והמתמטיקה, כדי להראות, להוכיח.

נזכרתי, כמה חשוב בגיל הזה, להיות נאהבת (בכל גיל למעשה… אבל נדמה לי שבגיל העשרה הצורך הזה חזק והישרדותי יותר). חשבתי, כמה משמעותי בגיל הזה "להיות כמו" – להיות כמו כולן ועד כמה ממשטרת האחדות החברתית, עד כמה קשה לצאת ממנה. נזכרתי כמה בגיל הזה היו לי מחשבות אחרות ייחודיות… אחרי חלקן הקטן (דוגמת החשמלטרוניקה) היה לי אומץ ללכת, לעשות מעשה, רובן הגדול נשארו בגדר המחשבות.

החלטתי לדבר איתן על החלטות. בכל גיל אנחנו מקבלות החלטות. נראה לי שבגיל העשרה (שוב) יש איזו מורכבות מיוחדת בקבלתן. דיברתי איתן על מה שכיניתי: -"B-LIKE".
אותו "לייק", שכולן מכירות כל כך טוב, מהפייסבוק – אותו סימון, המעיד על קבלה ואהדה של המחשבות שלך, אותו רצון לקבל את הלייקים "להיות אהובה" שהוא גם הרצון "להיות כמו…".
"לייק " משמעותו בו בזמן – "כמו" ו"אהדה".
הזמנתי אותן לחשוב, על מקום שלהן, ייחודי, שחשוב להן להיות הן עצמן, ייחודיות ללכת בדרכן …

ובהקשר זה הזכרתי גם את הפן המגדרי, את זה שבשנת המנהיגות שכחו איכשהו לאזכר שם נשים ויש כל כך הרבה… (כן שנת תשע"ג היתה שנת המנהיגות באופן לא מפתיע המנהיגים שנבחרו הם בגין ודוד בן גוריון, הוכחה חוזרת להקבלה התפיסתית הקיימת בין גבריות ומנהיגות).

הצגתי תמונות של "האמיצה" מהסרט של דיסני, של חנה סנש ושל רחל.
את "האמיצה", כולן זיהו, את חנה סנש אחת זיהתה, נערה אחרת הכירה את השיר "הליכה לקיסרייה".
עידן ביתי בת השמונה היתה בקהל היא זיהתה את רחל (לא פלא אחרי שאמא שלה מספרת ומראה לה תמונות… "חופרת"…).
דיברנו על "אומץ" – סיפורי קרב נטולי פחד יש בהמון, הרבה פחות סיפורים של – עשייה למרות הפחד. בעיני זו הגדרה מדויקת יותר לאומץ, ובכל מקרה, אני מתחברת אליה יותר.
היה לי חשוב, שעידן תשמע על המהמורות שחוויתי בדרך עם "מנהיגותה". "מגדר" זה שם מגונה… ל"פמיניזם" בכלל, יש יחסי ציבור נוראיים. אחרי שבניתי קריירה מוצלחת כיועצת, ומהרגע שהאג'נדה המגדרית חדרה במודע אל נשמתי ואל עשייתי, התחלתי לקבל תגובות לא פשוטות. נכון… היו תגובות מתחברות, אוהדות, "לייקיות" שכאלה. אבל היתה גם הרבה ציניות, כעס, זלזול.
סיפרתי על ההרצאה הראשונה שלי על מנהיגותה. חצי מהקהל עזב באמצע.
לקח לי לא מעט זמן להבין איך להביא את האג'נדה הזאת באופן מעצים שיחבר אליו נשים וגברים, להביא את התפיסה באופן כזה שניתן יהיה לעבוד איתה, להתעצם דרכה  ולא להתנגח.
ההתנסות הזו של להיות כל כך – "לא לייק", היתה קשה ומורכבת. על ההרצאה "ההיא", לקח לי זמן רב להתגבר ומספר שנים כדי לדבר עליה. למעשה, ההרצאה הזו בגוונים, היתה הפעם הראשונה שמול קהל גדול דיברתי עליה.

קשה לא להיות "לייק", אבל דרך חדשה שאנחנו סוללות היא בעיני אומץ, היא דרך שהופכת אותך להיות אהובה ומוערכת, קודם כל על ידי עצמך .היא דרך שאפשר לספר עליה אחר כך בהרצאה ובעיקר לבנות שלך. חייכתי לעידן.

לֹא שַׁרְתִּי לָךְ, אַרְצִי,
וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ
בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה,
בִּשְׁלַל קְרָבוֹת;

רַק עֵץ – יָדַי נָטְעוּ
חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים.
רַק שְׁבִיל – כָּבְשׁוּ רַגְלַי
עַל פְּנֵי שָׂדוֹת.

מתוך- אל ארצי/רחל