שלומית בונה סוכה ב-אמצע הדרך

סוכות בפתח. הבנות ביקשו סוכה…

עמד לי על קצה הלשון, להשיב ת"בקשו מאבא…" אבל… החלטתי שזו לא תהיה עוד אחת מהפעמים בהן הדיסוננס של הנוחות לעומת הערכים והאמונה ייטה לטובת הנוחות.

נזכרתי בשלומית.

שלומית בונה סוכה
מוארת וירוקה
על כן היא
עסוקה היום
ואין זו סתם סוכה
מוארת וירוקה –
שלומית בונה סוכת שלום

היא לא תשכח לשים
לולב והדסים
ענף של ערבה ירוק
רימון בתוך עליו
 וכל פירות הסתיו
עם ריח בוסתנים רחוק

וכששלומית תאמר
הביטו, זה נגמר!
יקרה דבר נפלא פתאום:
יבואו השכנים
כולם בהמונים –
ולכולם יהיה מקום

ואז מתוך הסכך
יציץ לו ויזרח
כוכב בהיר כיהלום:
שלום סוכת פלאים
מה טוב ומה נעים –
שלומית בנתה סוכת שלום!

שלומית, אני מניחה … לא קנתה את הסוכה וגם בנתה אותה במו ידיה, ממש.
מעניין שהשיר הזה, הוא ה-שיר של סוכות.

נדמה לי, שיש בו, בשיר הזה הרבה יותר מהתייחסות ציורית לסוכות…
יש בו מסר המתייחס אל המקומות המיוחדים שיוצר מפגש בין עמים – המאקרו הזה, מייצר משהו, במיקרו הקטן – בסוכה, כל השכנים מגיעים כולם בהמונים ול-כ-ו-ל-ם יש מקום.

כדי להמשיך ולהתייחס לשיר הזה אני רוצה להתייחס בכמה מילים למשוררת נעמי שמר. ובמסגרת התייחסותי לנעמי שמר, אבקש גם, בכמה מילים, להתייחס למשוררת האהובה עלי, הרלבנטית והמשפיעה כל כך בעיני – רחל.
אין ספק, שנעמי שמר, הכירה היטב את שירתה של רחל  (היא אף הלחינה משיריה של רחל).
רחל ידועה בשימוש שהיא עושה בארמזים התנכיים בשיריה. רחל, ידועה פחות, במסרים הנשיים המוסתרים בשיריה – מסרים "פאלימפססטים" (פאלימפססט היא מגילת קלף ובה רובד גלוי ורובד נוסף, סמוי. ואת יפי מסריה הפאלימפססטיים למדתי מפרופ' טובה כהן, בשיעורים מרתקים של ספרות ומגדר באוניברסיטת בר אילן). שיריה של רחל מאופיינים במסרים הכפולים הללו (בהמשך אכתוב על השיר " אל ארצי"  וועל השיר האהוב עלי מכל "ניב") אבל כרגע אני מבקשת להתמקד בנעמי שמר ובמסרים החבויים ה"פאלימססטיים" הקיימים לדעתי, בשיריה, בהמשך למסרים הייחודיים של רחל בשיריה.

אתייחס כאן לשניים משיריה של נעמי שמר.

שלומית בונה בעצמה. היא לא מחכה לבן הזוג שלה או סתם לגבר חסון… היא בונה סוכה… תהיתי לעצמי אם אני יכולה/רוצה לבנות סוכה… בינתיים הסתפקתי בלרכוש ולפרוק מהרכב את חלקי הסוכה לקול קריאות השימחה והצילומים של ביתי עידן…

אבל שלומית… היא, היא בנתה את הסוכה.
וכששלומית בונה, היא בונה סוכה- מכילה, מקבלת, מפגישה.
השיר , בוודאי התפרסם, בשל החיבור ההדוק שלו, לסוכות, ולא בשל המפגש הקבלה והאחווה שנמצאים בו …אבל זו גם דרך להעביר מסרים אל הלבבות.

ואפרופו "דרך" –

אנשים טובים באמצע הדרך… חברה התקשרה אלי, אחרי שביתה קיבלה ספר מאויר בגן, בספר איור ומילים של השיר "אנשים טובים באמצע הדרך". "תראי… היא אמרה לי התחלתי לחשוב כמוך… למה הגברים בשיר – בונים גשרים, נוטעים עצים…. והנשים… הן עושות כל מיני דברים שוליים…

עיינתי בשיר

תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב
פה ושם נגמר
החורף ונכנס אביב
בשדה ליד הדרך יש כבר דגניות
אל תגידו לי שכל זה לא יכול
להיות

אנשים טובים באמצע הדרך
אנשים טובים מאוד
אנשים טובים יודעים
את הדרך
ואיתם אפשר לצעוד

איש אחד קנה לי ספר בן מאה שנה
איש אחר
בנה כינור שיש בו מנגינה
ואישה טובה אחרת לי נתנה את שמה
ומאז אני בדרך שרה
במקומה

אנשים טובים…

איש אחד יבנה לי גשר כדי לחצות נהר
איש
אחר יצמיח יער במורדות ההר
ואישה טובה אחרת, אם יהיה קשה
רק תצביע אל האופק
ותבטיח ש –

אנשים טובים…

וממש כמו צמחי הבר הבודדים
הם
עוצרים תמיד את החולות הנודדים
הרקיע מתבהר, וכבר אפשר לראות
אנשים על אם
הדרך מחכים לאות

אנשים טובים…

יש המון גברים שעושים דברים גרנדיוזים… מעט דמיוניים אפילו. והנשים מה הן עושות?…

נזכרתי בשירה של רחל "אל ארצי" נראה לי שהשירים מקבילים. עשייה נשית לכאורה מועטה עוזרת לשיר להיות מושר בכל פה להתקבל על ידי ההגמונייה… אבל חיפוש מדוקדק של המסר הסמוי מגלה המון.

פעמיים מוזכרות נשים- ב"שיר אנשים טובים באמצע הדרך"

האחת: "אישה טובה אחרת לי נתנה את שמה…"
מי זו האישה הזו אני תוהה… מיהרתי לפתוח את מגילת רות כלתה של נעמי התנכית. נעמי התנכית, החומלת הנדיבה זו שהציעה לשתי כלותיה המואביות, אשר התאלמנו מבניה להשאר בארצן… ורות… כלתה אשר דבקה בה. רות, שבסיועה של נעמי, הכירה את בועז והייתה סבתו של דוד המלך. נעמי ורות הטובות שהוכיחו מה היא אהבת אמת, מהי ערבות הדדית המצמיחה ומולידה עם של – עם ישראל. אני חושבת שזוהי נעמי שנתנה את שמה וזו אישה שעשתה המון.

ובכלל… זה אקט פמיניסטי לדבר על העברת שם בין נשים… אותה נעמי שילדיה נפטרו ושלא העבירה את שמה לא בדרכים המקובלות של אב לבן אלא בדרכים אחרות של רעות נשית של יהודייה למואבייה, של שלום אחר שלום לא בין אויבים אלא בין אוהבות…

והאישה השנייה המופיע בשיר – היא -מצביעה אל האופק גם כשקשה ומבטיחה ש…

ההצבעה הזו אל האופק המכוונת והפתוחה כל כך. האיפשור הזו לאחר/ת להתבונן בעצמה/ו אל האופק מתוך ידיעה ברורה כל כך שהעשייה בהווה מכוונת לשם, מתוך הבטחה ואחריות אך בו בזמן מתוך איפשור לבריאה עצמית של האחרת או האחר את עתידה שלה ולא מתוך כפיית עתיד עשייה ענקית.
במחשבה נוספת, נראה לי שזו משמעותה של האימהות: הליווי ,האחריות, האין סופית הזו בהווה, המורכבת כל כך משום שהיא קיימת תוך כדי השארת העתיד פתוח ליצירה עצמאית והבניית זהות.

הנשים באמצע הדרך עושות כביכול מעט… רק כביכול…
הן מעצבות מחדש מושגים של "רעות" "שלום" ומתוכם מצמיחות עתיד ו-עם אומה.

שלומית בונה בהווה  כביכול סוכה לסוכות… כביכול

וזו סוכת שלום, ולמעשה לדעתי זו לא סוכת שלום במובן של ה"שלום" כפי שאנו מכירות אותו… המושג "שלום", הוא כבר כל כך בנוי, סגור ומסוגר בתבניות… השלום של נעמי, השלום של הסוכה, הוא אחר כל כך במשמעותו מזו המקובלת, עד שהשם שלו כבר לא הולם אותו .הוא לא סוכת "שלום" אלא סוכת "שלומית".